<h1>האגודה</h1>
<h2>דף ב.</h2>
האשה נקנית בשלשה דברים בכסף בשטר בביאה. וקונה עצמה בשתי דרכים בגט ובמיתת הבעל.
<h2>דף ב:</h2>
דאסר לה אכולא עלמא כהקדש. ואומר בשעת נתינה הרי את מקודשת [לי] פירש להיות לי כמו [נדרים מ"ח ע"א] הרי הם מקודשות לשמים פירוש להיות לשמים ויש מפרשים מקודשת מיוחדת ומזומנת כמו [שמות י"ט] וקדשתם היום ומחר.
<h2>דף ג.</h2>
מניינא דרישא למעוטי חליפין, מאי טעמא חליפין איתנהו בפחות משוה פרוטה ואשה בפחות משוה פרוטה לא מקניא נפשה. פירש בקונטרס משום דגנאי הוא לה הילכך בטל להן תורת חליפין ואפי' בכלי שיש בו שוה [פרוטה] אי יהיב לה בלשון חליפין. וכתב רבינו תם דמשמע מדתלי טעמא בגנאי משמע אם היתה רוצה להתקדש מקודשת. ונראה (לרבי תם) [לר"י] לפרש דאשה בפחות משוה פרוטה לא מקניא ולא גרס נפשה פירש בעינן כסף בקניין אשה. וכתב רבינו אבי"ה אם קדשה בסודר בשוה פרוטה ולא בתורת חליפין הרי היא מקודשת.
קיחה קיחה משדה עפרון. פר"י דבכותי לא מהניא חליפין. מכל מקום מוכיח לקמן [ח' ע"א] גבי נמכר לכותי מכסף מקנתו בכסף הוא נקנה ואינו נקנה בתורת תבואה וכלים משמע דבשאר דברים מהנו חליפין בכותי וכן היה רבינו תם רגיל לשלוח הרשאה ביד כותי ומיהו בזה צריך ליזהר שלא ליכתוב בהרשאות כותי וקנינא מיניה לפלוני [גוי דזכיה] (מדזכה) מטעם שליחות ואין שליחות וזכייה לכותי כדאמרינן בבא מציעא [ע"א ע"ב] אלא יכתוב ויקנה הכותי בעצמו. והא דאמרינן פרק מרובה [ע' ע"א] והילכת' שליח שוייה וכותי לאו בר שליחות הוא נראה דפירושו הוי דהוי כאלו קני לו שליח לעצמו ויכול לשלוח הרשאה ביד כותי.
<h2>דף ה.</h2>
שכן ישנו בעל כרחו. פירש בקונטרס ביאה ביבמה ושטר בגרושין וכסף באמה העברייה. פר"י הא דאמרינן בפרק (בתרא) [ב'] דגיטין [כ"א ע"א] שליחות דקבלה נמי אשכחן שכן אב מקבל גט לבתו קטנה בעל כרחה אף על פי שהוא מדעתו של אב התם נמי בעל כרחו של אב מתגרשת כשמגיע הגט לידו כדמשמע לקמן פ' ב' [מ"ד ע"א].
אמר רב הונא חופה קונה מק"ו. פר"י לא קיימא לן כרב הונא מדפריך לעיל [ג' ע"א] ולרב הונא דאמ' חופה קונה משמע דאנן לא קיימא לן הכי.
<h2>דף ה:</h2>
תנו רבנן כיצד בכסף נתן לה כסף. שהוא אחד משמנה באיסר האיטלקי. או שוה כסף ואמר לה הרי את מקודשת הרי את מאורסת הוי לי לאנתו הרי זו מקודשת. אבל היא שנתנה כסף ואפילו אמר הוא לא הוו קידושין, ואם נתן הוא ואמרה היא חיישינן מדרבנן וצריכה גט. הריני אישך הריני בעליך הריני ארוסיך אין כאן בית מיחוש דכתיב [דברים כ"ד] כי יקח איש אשה ולא שיקיח את עצמו. וכן בגרושין אם אמר הרי את משולחת הרי את מגורשת הרי את מותרת לכל אדם הרי זו מגורשת, איני אישיך איני בעלך איני ארוסיך אין כאן בית מיחוש, שנאמר [שם] ושלחה ולא שישלח את עצמו.
<h2>דף ו.</h2>
תנו רבנן הרי את אשתי הרי את ארוסתי הרי את קנוי' לי הרי את שלי הרי את ברשותי הרי את זקוקה לי הרי זו מקודשת.
מדבר עמה על עסקי גיטין וקידושין ונתן לה גט או קידושין ולא פירש רבי יוסי אומר דיו, רבי יהודה אומר צריך לפרש, אמר שמואל הלכה כרבי יוסי והוא שעסוקים באותו עניין. כתב רבינו אבי"ה אם האב מקבל קידושין לבתו קטנה יאמר המקדש הרי בתך פלונית מקודשת לי כדי שלא יבא לידי ספק ומיהו אם היו הדברים מתחילה עסק על בת אחת וקדשה בסתם מקודשת דהלכה כרבי יוסי. והרמז"ל החמיר דהוו קידושין שלא נמסרו לביאה ואפי' חזר המקדש תוך כדי דבור ואמר בתך פלונית יש להחמיר דאמרינן פרק יש נוחלין [קכ"ט ע"ב] תוך כדי דבור כדבור דמי בר מע"א וקידושין. כתב באור זרוע היה מדבר עמה על עסקי גיטין וקידושין לאו דווקא הוא אלא אפילו דברו אחרים בפניה.
כל שאינו יודע בטיב גיטין וקידושי' לא יהיה לו עסק עמהם. פירוש לעשות הוראות. והרבי עזריה פירש לא ידבר עם הנשים על עיסקי קדושיהן לקדשן לעצמו דלפעמים שתהא מקודש' באמירתו או בנתינתו ולא יבין.
<h2>דף ו:</h2>
המקדש במלוה אינה מקודשת. בהנאת מלוה מקודשת ואסור לעשו' כן מפני הערמת רבית. הנאת מלוה פירש דארוח לה זמנא ואמר בשכר שאני ממתין לך. והקשה רבינו תם אם כן הוי ריבית גמור. ופירש רבינו תם שהיתה חייבת לאחרים ואמר(ו) לה התקדשי בשכר שאפייס פלוני להמתין ונותן לו פרוטה. והא דאמרינן פרק איזהו נשך [ס"ט ע"ב] שרי ליה לאיניש למימר לחבריה שקיל ארבע זוזי ואוזיף זוזי לפלוני הני מילי כשאין הלוה עושה כלום אבל הכא היא מתקדשת נראה כאלו נתנה. המקדש במלוה שיש עליה משכון מקודשת. המקדש במלוה ופרוטה דעתא אפרוטה ומקודשת.
הילך מנה על מנת שתחזירה לי במכר באשה בפדיון הבן בכולהו אמר רבא מתנה על מנת להחזיר שמה מתנה וכן באתרוג. פר"י כולהו מיירי בתנאי קודם למעשה והן קודם ללאו ותנאי כפול אלא שמקצר לשונו ולא חש לפרש כי לא בא להשמיענו חידוש זה. ולא דמי לתנאי ומעשה בדבר (אחר) [אחד] דהיינו כששניהם סותרין זה את זה כההיא דגט על מנת שתחזיר לי את הנייר.
והילכתא בכולהו קני לבד מאשה לפי שאין אשה נקנית בחליפין. משמע דמתנה על מנת להחזיר בנו פדוי עיין פרק יש בכור [נ"א ע"ב] דאסור לעשות כן דנראה ככהן המסייע בבית הגרנות. פר"י נראה דלאו חליפין נינהו אלא נראה כחליפין לפי שדרך העולם להחזיר הסודר.
<h2>דף ז.</h2>
תן מנה לפלוני ואקדש אני לך מקודשת מדין ערב. אמר לאשה הילך מנה והתקדשי לפלוני מקודשת מדין עבד כנעני. הילך מנה ואקדש אני לך אי אדם חשוב הוא בההיא הנאה דמקבל מינה מקודשת.
התקדשי לחציי חצייך מקודשת לי שתי בנותיך לשני בני, בתך ופרתך בפרוטה כו' תיקו.
<h2>דף ז:</h2>
ההוא גברא דקדיש בשיראי רבה אמר לא צריכ' שומא רב יוסף אמר צריכא שומא אי אמר להו בכל דהו כולי עלמא לא פליגי דמקודשת, ואי אמר ליה שוי חמשין ולא שוו כולי עלמא מודו דאינה מקודשת. [ט' ע"א] והילכתא לא צריכא שומא ומיירי דאמר לה בחמשין ושוי חמשין, הילכך העם נהגו לקדש בטבעת בלא אבן דרוב אבנים צריכים שומא ולא דמי לשיראי מיהו אם קידשה מקודשת וכן כתב רבינו אבי"ה וכן נראה לר"ת דלא פסיק רבה אלא בשיראי.
<h2>דף ח.</h2>
התקדשי לי במנה ונתן לה דינר הרי זו מקודשת וישלים כיון דנתן לה דינר הוה ליה כאומר על מנת וכל האומר על מנת כאומר מעכשיו דמי. הני מילי דאמר לה מנה סתם אבל אמר לה מנה זה והיה מונה והולך ורצה אחד מהם לחזור אפילו בדינר אחרון הרשות בידו. תנא בתוספתא [פ"ב ה"י והי"א] התקדשי לי במנה זה ונמצא חסר דינר אינה מקודשת. היה בה דינר רע יחליף היה מונה ומשליך לתוך ידה ראשון ראשון יכולה היא שתחזו' עד שיגמור. זה אומר מנה וזה אומר מאתים והלך זה לביתו [וזה לביתו] וכן במכר ואחר כך תבעו זה את זה אם האיש תבע את האשה או הלוקח תבע את המוכר יעשו דברי האשה והמוכר אם המוכר תבע הלוקח והאשה את האיש יעשו כדברי האיש והלוקח.
<h2>דף ח:</h2>
התקדשי לי במנה והניח לה משכון עליה מנה אין כאן משכון אין כאן. יש מפרשים היינו דווקא באשה ובקניין עבדים דנקנים בכסף ואינו בעין היאך יקנה שאין המשכון תחת הכסף כיון שלא ישאר ביד המקבל אבל אם אדם נותן מתנה לחבירו והניח לו משכון על אותה מתנה משיכת המשכון כמשיכת המטלטלים ומביאין ראייה מפרק האומנין [ע"ח ע"א] דקאמרינן פועל שחזר בו בעל הבית שוכר עליהם או מטען משבאת חבילה בידו. ואין נראה לחלק בין מתנה לקידושין וההיא דחבילה לא קשיא דהתם גורם לו הפסד. ועוד שאין חבילה משכון אלא קנוייה לו להשכיר עליהן פועלין. וכתבו הגאונים כשמניחים שידוכים או רוצה לתת לו מתנה יקנו לו מתחילה בקניין שהוא משועבד לו ויחזור ויתן לו המשכון עבור השיעבוד. (עיין בתוספות דף ח' ובמרדכי דף תרנ"ח עמוד ב' ובמרדכי פ' המביא דף קל"ט עמוד א' ובריש פרק המקבל דף קמ"ג עמוד ב' דגובין הקנס של שידוכין אפילו בלא משכון). ומה שנהגו מקצת בני אדם לקדש בטבע' שאולה נראה דלא שפיר עבדי ואפילו אי מנחי אותם עד שיתן אחרת אמרי' מנה אין כאן משכון אין כאן. ראיתי גאונים מצריכים לקדש פעם שנית ולברך ברכת חתנים ואפי' יש להם בנים ובני בנים. אכן בספר רבינו ברוך כתוב דאין אדם עושה בעילתו בעילת זנות ומאריך בראיות. הא דתניא קידשה [במשכון] מקודשת במשכון דאחרים וכדרבי יצחק דאמר בעל (הבית) [חוב] קונה משכון אף על גב דאיהו מיירי במישכנו שלא בשעת הלואתו דאלים שיעבוד אפילו בשעת הלואתו מהני לקדש בו את האשה ולקנות בו קרקעות. ורבינו תם פירש מלוה על משכון משמע בין בשעת הלואה בין שלא בשעת הלואה. ורבינו אבי"ה כתב הני מילי במשכון דישראל דבר צדקה הוא אבל משכון של כותי לא קני ליה לקדש בו את האשה.
התקדשי לי במנה ונטלתו וזרקתו לים או לאור או לכל דבר האבד אינה מקודשת. והוא הדין אם השליכתו לפניו דאינה מקודשת.
התקדשי במנה תנם לאבא או לאביך אינה מקודשת. שיקבל לי מקודשת. התקדשי לי במנה תנם על גבי הסלע אינה מקודשת. אם היה הסלע שלה מקודשת. סלע של שניהם מהו תיקו. התקדשי בכיכר תנהו לכלב אינה מקודשת. אם היה כלב שלה מקודשת. לכלב הרץ אחריה מאי תיקו. תנהו לעני אינה מקודשת ואפילו עני הסמוך עליה, מאי טעמא אמרה ליה כי היכא דמחייבינא ביה מחייב נמי את.
<h2>דף ט.</h2>
ההוא גברא דהוה קמזבין פתייבתא [נ"א וורשכי] אמרה ליה האי איתתא הב לי חד אמר לה אי יהיבנא לך מקדשת לי אמרה הבה מיהבה אמר רב חמא כל הבה מיהבא לאו כלום היא. ההוא גברא דשדי תמרי מדיקלא ומסיק כל שדי מישדא לאו כלום היא. וכן כל משקויי משקי לאו כלום היא. פר"י הנך תלת עובדי איצטריך לאשמועינן דהאי לישנא דשתה מישתא ויהבי מיהבא לא מהנן לא בדבר אכילה ולא משאר מילי. מספקה ליה לר"י היכא שלא אמרה תחילה ולא ביקשתו אלא הוא אמר לה תחילה אי יהבינא לך דבר זה מקודשת לי והיא אמרה מיהבה הבה. אי מהני אי לא.
והילכתא שיראי לא צריכא שומא. פירש רבינו תם הא דפסיק הכא כרבה אף על גב דבכולא תלמודא הלכה כרבה לגבי רב יוסף דהכא פסיק דווקא בשיראי דלא צריכא שומא לפי ששומתו ידועה כדפירש לעיל [ז' ע"ב]. הבא שדי אינה מקודשת.
כתב על הנייר או על החרס שאין בו שוה פרוטה הרי את מקודשת לי. הרי את מאורסת לי הרי את לי לאנתו בין על ידי אביה בין על ידי עצמה מקודשת מדעתה והוא שבגרה. ואם לא בגרה מקודשת מדעתה ומדעת אביה.
<h2>דף ט:</h2>
שטר אירוסין שכתבו שלא לשמה אינה מקודשת. כתבו לשמה ושלא מדעתה רב פפא ורב שרביא אומרים אינה מקודשת רבא ורבינא אומרים מקודשת. פיר' ר"ח הילכתא כרב פפא וכרב שרביא אבל בפירוש רבינו חננאל ובספר חפץ פסק כרבא וכרבינא דאמרו מקודשת. והא דאמרי' פרק הנושא [ק"ב ע"ב] אין כותבין שטרי אירוסין אלא מדעת שניהם, בשטרי פסיקתא כמה אתה נותן לבנך כך וכך ולבתך כך וכך. וכרב גידל. פר"י האי דאמר רבינא בפרק הנושא [שם] דברים הללו נתנו לכתב או לא נתנו לכתב בלא רשות. בתר דשמעי מרב אסי קבלה. רבינו תם ורבינו חננאל פירשו שנתנו לכתב פירש אם צריך ליכתב דלא יועיל בלא כתיבה. או לא ניתנה ליכתב באמירה לחוד סגיא לפי זה רבינא פליג על רב אסי וצריך לדקדק כמאן הילכתא (בי) [כי] דין גדול תלוי בזה על נדונית חתנים של עכשיו שלא הורגלו לכותבו. (ובספר) [ובסדר] תנאים ואמוראים פסק דהלכה כרבא ורבינא דאמרי מקודשת. אבל ר"י רגיל לפסוק כרב אשי לגבי רבינא.
הן הם הדברים הנקנים באמירה. רבינו שבט מפרש דווקא שמתוך דברים עמדו ועשו הקידושין כדאמרינן עמדו וקדשו. ור"י אמר דאין ראייה דאורחא דתלמוד לימא הכי עיין פרק שני דייני גזירות [ק"ט ע"א] גבי הפוסק מעות לחתנו ובירושלמי בפרק אף על פי [ה"א]. ודווקא אב הפוסק ולא אמה ואחיה ודווקא בתו בנישואין הראשונים אבל בנישואין שניים צריכים קניין.
<h2>דף יב.</h2>
אמר שמואל קדשה בתמרה אפילו עומד כור תמרים בדינר מקודשת חיישינן שמא שוה פרוטה במדי. ובפירוש רבינו חננאל ובדברי רבי אב"ן משמע דסבירא להו הילכתא כשמואל. (אמנם בהלכות גדולות ובספר חפץ פסקו דלית הילכתא כשמואל ובעינן דליהוי הכא שוה פרוטה, כך מצאתי במרדכי דף תרצ"ח עמוד ג').
<h2>דף יב:</h2>
ההוא גברא דקדיש בשוטיתא דאסא בשוקא, שלחו ליה רב מנגיד אמאן דמקדיש בלא שידוכי וכו'. ההוא גברא דקדיש בצפתא דאסא אמרו ליה והא לית ביה שוה פרוטה אמר תיקדיש בארבע זוזי דאית ביה שקלתא ואישתיקא. הוה שתיקא דלאחר מתן מעות וכל שתיקה דלאחר מתן מעות לאו כלום הוא. [י"ג ע"א] ואי איתא דלא ניחא לה תשדינהו. פריך רב אחא אטו כולי נשי דינ' גמירי, הילכך לאפוקה צריכ' גט ולעייולה צריכא קידושין אחריני.
<h2>דף יג.</h2>
ההיא איתתא דהוה קא מזבנא ורשריאתא אתא ההוא גברא חטף מינה. אמרה הבה ניהליה. אמר לה אי יהבינא לך מקודשת לי שקלתי' ואישתיקא אמר רב נחמן יכולה למימר אין שקלי ודידי שקלי. והא דתניא קידשה בגזל או שחטף סלע מידה וקידשה ביה מקודשת התם משדיך הוא דשדיך ובלא שדיך לא אמרן נמי אלא דשתקה אבל אמרה אין ושקלה (הוו קידושין אע"ג דלא שדיך והני מילי בגזל דידה אבל בגזל דעלמא) אף על גב דשדיך לא הוו קידושין אלא אם כן קידשה ביה בתר יאוש בעלים כדמשמע בפרק (בתרא) [ב' נ"ב ע"ב].
נמצא בתשובת הרמז"ל שמעו העדים הרי את מקודשת לי ולא ראו נתינת הקידושין אינה מקודשת ואפילו שניהם מודים פעם אחת אמר השליח הרי את מקודשת לי ופסק דנאמנת לומר לא נתרציתי להתקדש לשליח עיין ריש פרק האומר לקמן [נ"ח ע"ב].
<h2>דף יג:</h2>
רב ושמואל דאמרי תרוייהו מלוה על פה אינו גובה לא מיתמי ולא מלקוחות עיין פרק גט פשוט [קע"ו ע"א]. ואינו גובה הואיל דאי היה חי הוה נאמן לומר פרעתי כיון דליכא שטר. ואינו גובה אלא אם כן הודה בשעת מיתה. אי נמי שמתוה ומת בשמתא כדמוכח פרק שום היתומים [כ"ב ע"א].
<h2>דף יד:</h2>
עבד עברי נקנה בכסף ובשטר וקונה את עצמו בשנים וביובל ובגירעון יתירה עליו אמה העברייה שקונה את עצמה בסימנים. והנרצע נקנה ברציעה וקונה את עצמו ביובל ובמיתת האדון.
ואין עבד עברי נוהג אלא בזמן שהיובל נוהג.
הואיל וקניינו של כותי בכסף. פירש בקונטרס דכותי אינו קונה במשיכה כישראל ואין נראה לרבינו תם שיהא סתמא דתלמודא דלא כרבי יוחנן דאמרינן בפרק (בתרא) [ב'] דבכורות [י"ג ע"ב] מיד עמיתך בכסף הא לכותי במשיכה. וקיימא לן כוותיה לגבי דריש לקיש, ומפרש רבינו תם דהכי קאמר הואיל וכל קניינו בעבד עברי בכסף.
<h2>דף יז:</h2>
גר יורש את הכותי מדברי סופרים שמא יחזור לסורו כותי את הגר וגר את הגר וכו'. תניא הלוה מעות מן הגר שנתגיירו בניו עמו לא יחזיר לבניו ואם החזיר אין רוח חכמים נוחה הימנו. כאן שהורתו ולידתו שלא בקדושה, אבל לידתו בקדושה רוח חכמים נוחה הימנו.
<h2>דף יח.</h2>
כותי יורש את אביו דבר תורה כדכתיב [דברים ב'] כי ירושה לעשו נתתי את הר שעיר. ודילמא ישראל מומר שאני. כתב (רב מור') [מר רב] צדק גאון אם הפקיד או הלוה הכותי לישראל ומת אם אינו מחזיר ליורשיו קאי בעון. וכתב רבינו אבי"ה דווקא שידוע ליורשיו או לאחרים אבל אם אין ידוע נראה דאינו חייב להשיב דלא הוה גזל אלא כמו [ש"ב כ"ג] ויגזול את החנית ופסק מ(ו)ר(י) רב צדק גאון מומר אינו יורש אביו והא דפרכינן הכא ישראל מומר שאני פירש להוריש לבניו. ולרבינו אבי"ה נראה כמו שמוריש לבניו כך יורש אביו אף על פי דחטא ישראל הוא אך יש כח ביד חכמים להפקיר ממונו דהפקר בית דין הפקר כדאמרינן פרק קמא דכתובות [י"א ע"א] יהבינא לה קנס דאזלה ואכלה בגיותה. ונראה לרבינו אבי"ה דהאב יורש את בנו המומר דאמאי קנסינן ליה לאב. וכן הבעל יורש את אשתו המומר' אפילו אם מת מורישו אחר שהמירה אף על פי שאינה ראוייה לו לקיימה אחרי שנבעלה לכותי. כתב הרבי ידידיה שאם נפלה ירושה לפני ישראל מומר ונתנה והקנה לישראל זכה בה המקבל, וכתבו גדולים שאם הגיע בשנים לכלל מצות ולא חזר בתשובה זכו היורשים ואם קדמו היורשים והחזיקו בה שוב אין מתנתו מתנ'.
<h2>דף יט.</h2>
אמר אדם לבתו קטנה צאי וקבלי קידושין. פר"י אם היה אומר תן מנה לפלו' והתקדיש בתי לך הייתה מקודשת מדין ערב. המקדש במלוה שיש עליה משכון מקודשת ואפילו אינו מחזיר לה המשכון אלא שמחל (לו) [לה] המלוה ואף על פי שלא אמר בהנאת מחילת מלוה כמו ייעוד דרבי יוסי.
אמר רבא אמר רב נחמן אומר אדם לבתו קטנה צאי וקבלי קידושיך מדרבי יוסי ברבי יהודה. וכן פסק במיימוני אבל רא"ם פסק דקיימא לן כרבנן דפליגי אדרבי יוסי בר רבי יהודה והילכך צריך האב לקבל עצמו קידושין בתו קטנה. ורבינו ברוך כתב בספר החכמה לעיל [מ"ד ע"ב] אמרינן שמא נתרצה האב אבל היכא דודאי נתרצה ליכא מאן דפליג כל שכן דאמר לה לקבל הקידושין ומנהג הוא להושיב בתו קטנה בחיקו להוציא נפשיה מפלוגתא.
המקדש במלוה שיש עליה משכון מקודשת.
<h2>דף כא:</h2>
אין עבד עברי כהן נרצע.
<h2>דף כב:</h2>
עבד כנעני נקנה בכסף ובשטר ובחזקה. וקונה את עצמו בכסף על ידי אחרים ובשטר על ידי עצמו דברי רבי מאיר, וחכמים אומרים בכסף על ידי עצמו ובלבד שיהא הכסף משל אחרים.
<h2>דף כג.</h2>
ובשטר על ידי עצמו דכתב ליה הרי את בן חורין דגיטו וידו באין כאחד, ובשטר על ידי אחרים דכתב לו רבו גט חירות וזיכה לו על ידי אחר.
<h2>דף כג:</h2>
אין קניין לעבד בלא רבו ואין קניין לאשה בלא בעלה. מתניתין לא איירי אלא בעבד אלא מסתברא ליה לתלמודא דשניהן שוין ואומר ר"י דאינו שוה ממש דאם הרב נותן מתנה לעבדו לא קנו ואם היה הבעל נותן מתנה לאשתו קנתה כדאמרינן פר' הזהב [ב"ב נ"א ע"ב] הנותן מתנה לאשתו קנתה ואין הבעל אוכל פירות ועוד פר"י דאינן שוין ממש שהרי אם נתנו מתנה לעבד יזכה הרב בו בין בגוף בין בפירות ואם יתנו אחרי' לאשה אין לבעל כי אם פירות וכן משמע בירושלמי פ' מציאת האשה [ה"א].
אמר רב ששת כולי עלמא אין קניין לעבד בלא רבו ואין קניין לאשה בלא בעלה והכא במאי עסיקינן דמקני ליה על מנת שאין לרב רשות בה. רבי מאיר [סבר] דקנה עבדו קנה רבו וכי אמר ליה על מנת לאו כלום. רבנן סברי כיון דאמר לה על מנת אהני ליה תנאי. פסק בספר המצו' והזהיר וכן רב האי גאון כרב ששת. וראב"ן ורב אלפס פסקו כרבי אליעזר דאמר [אפילו] הקנו לו על מנת שאין לרבו רשות בו אפילו הכי קני רבו. אבל לא הוכיחו אם הלכה כרבי מאיר אי כרבנן. ורבינו תם ור"י פסקו כרב ששת וכרבי מאיר כדמוכח בפרק אלו נדרים [פ"ח ע"א]. דתנן המדיר את חתנו והוא רוצה לתת לבתו וכו'. אם אמר מה שתרצי עשי קנה אותו הבעל ומסיק כמאן כרבי מאיר ומסיק התם רב כרבי מאיר ושמואל כרבנן וההיא לעניין נדרים איתמר וקיימא לן הילכתא כרב באיסורי. ומה שתרצי עשי היינו על מנת שאין לבעלה רשות בה עיין בא"א. כתב במיימוני בסוף פרק ז' דנדרים על מנת שאין לבעלה רשות בהן קנה אותו בעל אלא אם כן אמר לתת לפיך או לכסותך או לכל מה שתרצי עשי אז לא קנה אותו בעל וכן דפרק ג' דהלכות זכייה וכת' הרמז"ל אין אשה קונה מה שנתנו לה אחרים קניין גמור לכל דבר לעשות בה מה שהיא רוצה בלא בעלה אלא בדבר שפי' הנותן כמו שאת נותן לתוך פיך וכיוצ' בהן.
<h2>דף כד:</h2>
תניא יוצא בשן ועין וכ"ד ראשי אברים שאינם חוזרים וכו'. הכהו על עינו וסימאה על אזנו וחרשה עבד יוצא לחירות כנגד אזנו ואינו שומע כנגד עינו ואינו רואה אין עבד יוצא לחירות איהו דבעית אנפשיה. הרי שהיה רבו רופא ואמר לו כחול לי עיני וסמאה שיחק באדון ויצא לחירות. רשב"ג אומר ושחתה עד שיתכוין לשחתה. והלכה כחכמים. הרי שהיה עינו סמויה וחטטה היתה לו אצבע יתירה וחתכה עבד יוצא לחירות והוא שנספרת על גב היד.
<h2>דף כה:</h2>
בהמה גסה נקנית במסירה והדקה בהגבהה דברי רבי מאיר וחכמים אומרי' זו וזו נקנית במשיכה. וכן הלכה. פרק המוכר את הספינה [ע"ו ע"א] פיר' ריב"ם מסירה בעינן מיד ליד באפסר או בשערה. ואומר ר"י דאינו צריך כדאמרינן [לעיל כ"ב ע"ב] כיצד במסירה אחזה בחבילה משמע דלא בעינן מסירה מיד ליד. וכן משמע פרק המוכר את הספינה [שם ע"ב] דקאמרינן אי דאמר ליה לך חזק וקני.
(בהמה גסה נקנית במסירה). פירש הקונטרס במסירה ולא במשיכה. ולר"י נראה דכל שכן במשיכה דעדיפה והא דאמרינן פר' המוכר את הספינה [ע"ו ע"ב]. מסירה קנה ברשות הרבים משום דלא אפשר במשיכה דאין משיכה ברשות הרבים. עיין פר' המוכר את הספינה [שם].
<h2>דף כו.</h2>
פיל קני ליה בחבילי זמורות. פירש הקונטרס שגבוהים שלשה טפחים. ורבינו תם מפרש בהגבהת טפח סגי.
נכסים שיש להן אחריות נקנין בכסף בשטר ובחזקה ושאין להם אחריות אינם נקנים אלא במשיכה. נכסים שאין להן אחריות נקנין עם נכסים שיש להם אחריות. ואפילו שדה במכר ומטלטלי במתנה.
אמר קרא ויתן להם אביהם. ואומר ר"י דקניין אגב מדרבנן וקרא אסמכתא בעלמא. עיין פרק (ב' דבבא בתרא) [קמא דב"ק י"ב ע"א] בהלכה דאין גובין מן העבדים.
<h2>דף כו:</h2>
מעשה במרוני אחד שהיה בירושלים. פירש ר"י דלכך לא הקנה לו בחליפין על ידי אחר שלא היה שם אחר שהיה חפץ בהנאתו של קונה ליתן כליו בעבורו. והרבי שמעיה פירש שיש לדקדק מכאן שאין מועיל קניין סודר שלא בפני הקונה ולכך לא הקנה לו בחליפין על ידי אחרים כיון דליתיה המקבל מתנה וכתב הריב"ם דפליאה היא בעיניו דהא מעשים בכל יום דקונין בקניין סודר שלא בפני המקבל מתנה והכא גורס בעניין אחר.
<h2>דף כז.</h2>
ומקומו מושכר לו. ר"י מדקדק מדלא אמר להו המקום ויקנה להן בחליפין שמע מינה דאין שאילת קרקע נקנית בחליפין.
זכו בשדה פלוני לפלוני וכתבו שטר חוזר בשטר ואינו חוזר בשדה וכל זמן דלא חזר כותבין כדאמרינן בפרק אף על פי [נ"ה ע"א] קנו מיניה אין צריך לאימלוכי ביה מ"מ יכול לחזור בו. ויש מפרשים דהיינו דווקא בשטר מכר וי"א בין במכר בין במתנה. ונראה דמכר יכול הלוקח לחזור באם לא יכתבו השטר דיכול לומר אדעתא דשטרא זביני לך.
מכר לו עשר שדות בעשר מדינות כיון שהחזיק באחת מהן קנה כולן והוא שנתן דמי כולן.
<h2>דף כז:</h2>
זוקקין הנכסים שיש להן אחריות עם הנכסים כו' לישבע עליהן. אמר עולא מניין לגלגול שבועה מן התורה שנ' [במדבר ה'] ואמרה האשה אמן אמן. שלא שטיתי ארוסה ושומרת יבם וכנוסה.
<h2>דף כח.</h2>
עד היכן גילגול שבועה עד דא"ל עבדי אתה. אר"י שלא על כל ספיקות מגלגלים, שאם נתחייב אדם לחבירו שבועה אינו יכול לגלגל עליו ולומר השבע שלא גנבת לי מעולם, אלא דוקא בספק שיש לנו קצת לחוש כגון שנעשה לו שותף או אריס וסוט' נמי דוק' שיש לנו קצת לחוש לזנות מעיקרא כיון דקינא לה ונסתרה והיא פרוצה כ"כ. ההוא שמותי משמתינן ליה דתניא הקורא לחבירו עבד יהא בנידוי ממזר סופג את הארבעים רשע יורד עמו לחייו.
<h2>דף כח:</h2>
רשות הגבוה בכסף ורשות ההדיוט בחזקה. אמירה לגבוה כמסירה להדיוט. משכו במאתים ולא הספיק וכו' נותן מאתים. הקשה ר"י תיפוק לי משום אמירתו לגבוה כמסירתו להדיוט דשייך אפילו במכר כדאשכחן ביש נוחלין (דף קל"ג [ע"ב]) דאמר ליה לא תשיימי את. ויש לומר דהתם כששם אותו בפחות משויו היה דעתו לוותר להקד' אבל הכא לא היה מתכוין לוותר להקדש.
<h2>דף כט.</h2>
כל מצות הבן על האב אנשים חייבים ונשים פטורות. כל מצות האב על הבן אחד אנשים ואחד נשים חייבים. האב חייב בבנו למולו ולפדותו ללמדו תורה וללמדו אומנות. למולו דכתיב [בראשית כ"א] וימל אברהם כאשר צוה אותו אותו ולא אותה. פירש ר"י דלא מצי מפיק ליה ממצות עשה שהזמן גרמא דאיכא למ"ד בהערל [ע"ב ע"ב] מילה שלא בזמנה נוהגת בין ביום בין בלילה. מיהו סתם מתני' במגילה [כ' ע"א] אפילו מילה שלא בזמנה אין מולין אלא ביום. היכא דלא מל אביו מחוייבים בית דין למימהלי דכתיב [בראשית י"ז] המול להם כל זכר. והיכא דלא מהלי בית דין מחייב איהו למימהל נפשיה. דכתיב ערל זכר אשר לא ימול.
לפדותו מניין דאיהי לא מפקדה דכתיב [במדבר י"ח] תפדה. כל שמצווה לפדות עצמו מצוה לפדות אחרים ואיהי מנלן דאינה נפדה דכתיב תיפדה כל שאחרים מצווין לפדותו מצוה לפדות את עצמו וכל שאין אחרים מצווין לפדותו אינו מצווה לפדות עצמו, וכתיב [שמות י"ג] כל בכור אדם בבניך תפדה, בניך ולא בבנותיך. פירש ר"י (בפרק) יש בכור [מ"ו ע"א] תנן נתגיירה מעוברת בנה בכור לכהן וההוא אין אחרים מצווין לפדותו. ועוד אמר התם דכוהנת נתעברה מכותי חייב הבן ה' סלעי' וכן כהן שמת והניח בן חלל ומת האב בתוך שלשים יום אמרינן התם [מ"ז ע"ב] דחייב הבן לפדות את עצמו לפי שלא זכה אב בפדיון והנהו דפליגי עלה משום טעמא אחרינא. ופירש ר"י דכל הני לא דמו לאשה שאין אחרים מצווין לפדותה בשום מקום.
ת"ר הוא לפדות ובנו לפדות הוא קודם לבנו. אם היו לו חמשה בנים מחמשה נשים פודה את כולן שנאמר וכל בכור בניך.
<h2>דף כט:</h2>
וללמדו תורה דכתיב [דברים י"א] ולמדתם את בניכם. והאם אינה מצווה דכתי' ולמדתם ולימדתם כל שאחרים מצווין ללמדו מצוה ללמד, ולמדתם את בניכם, בניכם ולא בנותיכם. הוא ללמוד ובנו ללמוד הוא קודם לבנו ר' יהודה אמר אם היה בנו זהיר ומעולה בנו קודמו.
תנו רבנן ללמוד תורה ולישא אשה לומד תורה ואחר כך נושא אשה. ואם אי איפשר בלא אשה נושא ואחר כך לומד. אמר רב יהודה אמר שמואל הלכה נושא אשה ואחר כך לומד. ורבי יוחנן אמר ריחים בצוארו ועוסק בתור' ולא פליגי הא לן והא להו. פירש הקונטרס בני בבל הולכין וגורסין ואיכא הירהור נושא ואחר כך לומד תורה. אבל בני ארץ ישראל הלומדים במקומם אם נושא אשה אז צרכי הבית מוטלין עליו. ולרבינו תם קשה לו אדרבה אחר שנוש' אשה איך ילך ללמו' והלה צריך לחזר לפרנס אשתו. על כן נראה לרבינו תם איפכא.
עד עשרים שנים הקב"ה מצפה לאדם אימתי ישא אשה. [ל' ע"א] אמר ליה רבה לרב נתן אדידך על צוארי דבריך משיתסר עד עשרין ותרתין. פירש הקונטרס להשיאו. [ומ"מ מצוה יתירה הוא להשיאו סמוך לפרקו אלא נקט הכא זמן שאדם רגיל להשיאו]. ובקו' פירש לשון אחר ליסרו ללמוד. מיהו צריך ליזהר שלא להכות בנו הגדול.
<h2>דף ל.</h2>
כשם שחייב ללמוד תורה כך חייב ללמוד בן בנו. בירושלמי [ה"ז] רבי יהושע בן לוי יצא מבית המרחץ בננש ולא גמר רחיצתו שסובר שלא חזר בן בנו הפרשה לפניו ומסיק בירושלמי כל השומע פרשה מבן בנו כאילו שמעה מהר סיני.
לעולם ישליש אדם שנותיו שליש במקרא. שליש במשנה. שליש בתלמוד. מי ידע כמה חיי. לא צריכי אלא ליומי. פירש הקונטרס [ימי] השבת. ויש מפרשים שליש בכל יום ועל כן אנו נוהגין לומר בכל יום קודם פסוקי דזמרה מקרא משנה תלמוד, ורבינו תם מפרש שאנו סומכין אהא דאמר בסנהדרין [כ"ד ע"א] תלמוד בבלי בלול במקרא בלול במשנה בלול בתלמוד.
<h2>דף ל:</h2>
חייב אדם להשיא אשה לבנו שנ' [ירמיה "ט] קחו לבניכם נשים. ללמדו אומנות שנ' [קהלת ט'] ראה חיים עם אשה אשר אהבת ויש אומרי' אף להשיטו בנהר. כל מצות האב על הבן אחד אנשים ואחד נשים חייבין דתניא איש אמו ואביו תיראו אין לי אלא איש אשה מניין תלמוד לומר תיראו הרי כאן שנים אם כן מה תלמוד לומר איש איש ספק בידו לעשות אשה אין ספק בידה לעשות, נתגרשה האשה חייבת. לכבד אשת אב בחיי האב ולכבד אחיו הגדול עיין פרק הנושא [ק"ג ע"א].
<h2>דף לא.</h2>
אסור לאדם לילך ארבע אמות בקומה זקופה. רב הונא בריה דרב יהושע לא מסגי ארבע אמות בגלוי הראש. אביו אומר השקיני מים ואמו אומרת השקיני מים הנח כבוד אמך ועשה כבוד אביך שאתה ואמך חייבים בכבוד אביך. נתגרשה שניהם שוין. עד היכן כיבוד אב ואם צאו וראו מה עשה גוי אחד באשקלון ודמה בן נתינה שמו וכו'. מה מי שאינה מצווה ועושה כך מי שמצוו' ועושה על אחת כמה וכמה. אמר רב יוסף מריש מאן דאמר לי הלכה כר' יהודה דאמר סומא פטור מן המצות עבידנא יומא טבא לרבנן דאמרינא לא מפקדינא ועבידנא. מכאן מדקדק רבינו תם דנשים מברכות על כל מצות עשה שהזמן גרמא עיין פרק בתרא דעירובין [צ"ו ע"ב] ובפרק ג' דמגילה [כ"ד ע"א]. [ע"ב] כבוד אב ואם כדי שיטול ארנקי [של זהב] ממנו וישליך לים לפניו ואינו מכלימו.
<h2>דף לא:</h2>
מכבדו בחייו ובמותו. הנשלח בדבר אביו לא יאמר מהרוני בשביל עצמי אלא בשביל אבא. אם הוא נשמע בשביל אביו כמותו. במותו כיצד אמר דבר שמועה מפיו יאמר כך אמר אבא מרי הריני כפרת משכבו והני מילי תוך י"ב חדש אבל מכאן ואילך זכרונו לחיי העולם הבא. גרסי' בסנהדרין [פ"א ע"א] הרי שהיה אביו עובר על דברי תורה לא יאמ' לו אבא עברת על דברי תורה אלא יאמר אבא מקרא כן כתיב בתור'.
איזהו מורא לא עומד במקומו ולא יושב במקומו ולא סותר את דבריו. כיבוד מאכילו ומשקהו ומלבישהו ומכסהו מכניס ומוציא. [ל"ב ע"א] משל מי רב יהודה אמר משל בן, רב אושעיא אמר משל אב. אורו רבנן כמ"ד משל אב. והיכא דרויח לבן והאב לית ליה כייפינן ליה לבן וכן פסק ר"י וכן משמע בירושלמי פ' נערה והיכא דאית ליה לאב משל אב. להאכיל אביו ממעשרו עיין פ"ה דפיאה [מ"ה] (סימן ג').
<h2>דף לב.</h2>
שני אחים אחד עני או יש לו רק ספוקו ואחד יש לו יותר כדי סיפוקו כופין את העשיר וכל שכן דאינו יכול לדחות על אחותו הנשואה אבל בת שהיא פנוייה חייבת כבן.
אביו אמר השקיני מים ומצוה עליו לעשות איסי בן יהודה אומר אם אפשר למצוה שתיעשה על ידי אחרים תיעשה על ידי אחרים והילכתא כוותיה. ואי אמר ליה אל תעשה מצוה ואי איפשר על ידי אחרים לא ישמע לו.
האב שמחל על כבודו כבודו מחול הרב שמחל על כבודו כבודו אינו מחול. רב יוסף אמר אפילו הרב שמחל על כבודו כבודו מחול [וסוגי' דתלמוד כרב יוסף מיהו הידור בעי למיעבד לי' אע"פ שמחל. נשיא שמחל על כבודו כבודו מחול]. אבל מלך שמחל על כבודו אין כבודו מחול.
<h2>דף לב:</h2>
ת"ר מפני שיבה תקום יכול אפילו זקן אשמאי, ת"ל זקן, אין זקן אלא חכם. פי' בקו' רשע ור"ת פי' בור עם הארץ יכול יעמוד מפניו ברחוק ת"ל תקום והדרת לא אמרתי אלא קימה שיש בה הידור זה ארבע אמות ולא אמרן אלא ברבו שאין מובהק אבל מובהק מלא עיניו. [ל"ג ע"ב] ורכוב כמהלך דמי וחייב למיקם מקמיה.
יכול יעמוד בפניו בבית המרחץ ובית הכס' ת"ל והדרת. וה"מ בבתי גואי אבל בבתי בראי חייב לעמוד מפניו.
ר' יוסי הגלילי סבר אפילו יניק וחכים נמי. וכן הלכה.
<h2>דף לג.</h2>
אי הידור יכול יהדרנו בממון ת"ל תקום מה קימה שאין בה חיסרון כיס אף הידור שאין בה חסרון כיס. מכאן אמרו אין בעלי אומניות רשאין לעמוד ממלאכתן מפני ת"ח. פר"י כגון עוסקין במלאכת אחרים אסורין לעמוד.
איסי בן יהודה אמר מפני שיבה תקום ואפילו כל שיבה והלכה כאיסי בן יהודה. רבי יוחנן קאי מקמי סבי דארמאי רבא מיקם לא הוה קאים הידור עביד להו. פ' יש נוחלין [ק"כ ע"א] בישיבה הלך אחר חכמה במסיבה פירוש בסעודה הלך אחר זקנה והוא דמופלג בחכמה והוא דמופלג בזקנה עיין בסמ"ק. [שם קי"ט ע"ב] וחולקין כבוד לתלמיד במקום הרב היכא דפליג ליה רבו יקרא. [כתובות צ"ו ע"ב] כל מלאכות שהעבד עושה לרבו תלמיד עושה לרבו. וכל המונע תלמידו מלשמשו מונע ממנו חסד. בסוף מסכת הוריות [י"ג ע"ב] דין נשיא ואב בית דין כו'. וחכם שנכנס אחד עומד ואחד יושב עד שנכנס במקומו עיין במסכת הוריות.
<h2>דף לג:</h2>
אין ת"ח רשאי לעמוד לפני רבו אלא שחרית ערבית שלא יהא כבודו מרובה משל שמים. ואר"י דהיינו דוקא בבית המדרש ובמקום הצנעה אבל במקום שיש גנאי לרב שאין עומדין כגון שיש פנים חדשות חייב לעמוד.
חייב אדם לעמוד לפני ס"ת בפני לומדיה עומדין לא כל שכן בפניה.
<h2>דף לד.</h2>
כל מצות עשה שהזמן גרמא אנשים חייבים ונשים פטורין. סוכה לולב ושופר תפילין וציצית. פירש ר"י אף על גב דקיימא לן פרק הקומץ [ל"ו ע"ב] לילה זמן תפילין הוי מצות עשה שהזמן גרמא שהרי פטור בשבתות וימים טובים. וצצית דקחשיב הכא כרבי שמעון [שם מ"ג ע"א] דקאמר לילה לאו זמן ציצית וכן הלכה. וכסות יום חיי' אף בלילה עיין פ' בתרא דעירובין [צ"ו ע"א] ובפרק התכלת [שם].
מצות עשה שלא הזמן גרמא מזוזה מעקה אבידה ושילוח הקן אחד אנשי' ואחד נשים חייבין חוץ מבל תקיף ובל תשחית ובל תטמא למתים דנשים פטורות. איסי בן יהודה אמר תני אף בל יקרחו דנשים פטורות. ולית הילכתא כוותיה.
ואם עשה מעקה ונפל חייב לעשותו פעם אחרת.
<h2>דף לו:</h2>
כל מצוה שהיא חובת הגוף נוהגת בין בארץ בין בחוצה לארץ. חובת קרקע נוהגת בארץ חוץ מהערלה והכלאים. פי' ר"י דאין תרומות ומעשרות נוהגות בכל חוצה לארץ וחלה נוהגת בכל חוצה לארץ אבל תרומות ומעשרות אין נוהגות אלא במקומות הסמוכות לארץ כגון מצרים וכל השנויים במסכ' ידים [פ"ד מ"ג]. אבל במקומות הרחוקים לא תיקנו ומהאי טעמא נמי אין אנו עושין שתי חלות עיין בריש כל הבשר [ק"ד ע"ב] ובספר התרומה.
<h2>דף לז.</h2>
רבי אליעזר אומר אף החדש. וקיימא לן כרבי אליעזר דסתם לן תנא כוותיה דתנן [ערלה פ"ג מ"ט] החדש אסור בכל מקום מן התורה. והערלה הלכה. והכלאים מדברי סופרים.
<h2>דף לח:</h2>
בספר המיימוני בפ' (ל') [י' ה"ו] דאיסורי מאכלות מיני תבואה או מיני ירקות שנטעו כותי או שעלו מאליהן בכרם או שנטע בתוך הירק שניהן אסורין באכילה ובהנאה ובחוצה לארץ כלאי הכרם מדברי סופרים. וספק ערלה וכלאי הכרם בארץ ישראל אסור ובחוצה לארץ אפילו ראה הענבים יוצאות מכרם ערלה או ירק יוצא מן הכרם לוקח מהן והוא שלא ראה אותו בוצר מן הערלה או לוקט (הערלה) [הירק] בידו.
ספק ערלה בארץ ישראל אסור ובסוריא מותר. ובחוצה לארץ יורד ולוקח ובלבד שלא יראנו לוקט. פירש ר"י מכאן יש לדקדק דערלה נוהגת בשל גוים. בירו' [ה"ח] פריך אמאי לא תני במתניתין חלה ומשני לא תני במתניתין אלא דברי' הנוהגים בישראל ובגוים והכא תני ובלבד שלא יראנו לוקט צריך להיות בדגוי דאי ישראל אסור למוכרו דאסור בהנאה. ומה שאין נזהרין עתה באיסור חדש היינו משום דרוב התבוא' נשרשת קודם הפסח. האיר השחר של י"ו בניסן מתירו ואפילו יש מדינה שלא נשרשה אין דלתות ממדינה נעולות מלהביא שם ממדינות אחרות. מיהו תבואה שיודע שלא נשרשה קודם הפסח אסור לאכול הימנה. ויש לתמוה היאך אנו מתירין לשתות יין לפי שנוהגין עתה בכרמים שלנו שעושים משורש אחד ד' או ה' שעושין חפירה גדולה סמוך לשורש אחד שנשרשו חותכין אותו מחבורו והיינו הברכה. ותנן בפר' קמא דראש השנה [ט' ע"ב] אחד הנוטע ואחד המבריך ואחד המרכיב ואם אין חותכין אותן מחבורן הראשון אין בהן איסור. חדש אסור בכל מקום מן התורה והילכתא כי האי סתמא דהא יש אסור בחוצה לארץ. ומה שאנו קונין שכר בחוצה לארץ מן הגוים. נראה לראבי"ה דסמכינן ארובא דשיכרא שעשוי משעורין שנשרש קודם העומר. אי נמי מישנים מיושנים שנה או שנתים דהוי ספק ספיקא ומיעוטא דמיעוטא לא חיישינן. אבל היכא דידוע בבירור אסור.
<h2>דף לט.</h2>
לוקין על הכלאים דבר תורה בהרכבת האילן. והא דתנן הכלאים מדברי סופרים היינו בכלאי הכרם בלא הרכבה. והא דכתיב [ויקרא י"ט] שדך למעוטי זרעים שבחוצה לארץ. רב נחמן ורב ענן אזלי באורח' חזיוהו לההוא גברא דהוה זרע חטין ושעורים אמר ליה ליתי מר ונישמתיה אמר לא חווריתו. תו חזיוהו ההוא גברא דזרע ביני גפני אמר ליה תא ונישמתיה אמר ליה לא חווריתו קיימא לן כרבי (אושעיא) [יאשיה] דאמר עד שיזרע חטה ושעורה וחרצן במפולת יד. כתב רא"ם דכי בעי רבי יאשיה תלתא היינו לחייב הזורע מלקות אבל הכרם והמלאה נאסר בשני מינים דתניא [ב"ב ב' ע"א] מחיצת הכרם שנפרצה אומרים לו גדור. אבל התוספות כתבו דכל הני סתמי דלא כרבי יאשיה ופסקו הלכה למעשה דאינו צריך ליזהר בחוצה לארץ בכלאי זרעים ולא מכלאי הכרם (אבל אם) [אלא מ]חטה ושעורה וחרצן במפלת יד (ובחרסת) [והרכבת] האילן. רב יוסף מערב ביזרני וזרעו, כלאי הכרם דבארץ אסורין בהנא', בחוצה לארץ גזרו בה רבנן, כלאי זרעים דבארץ לא אסיר בהנאה בחוצה לארץ לא גזרו ביה רבנן. פסק רב אלפס דין כלאים בחוצה לארץ נחלק לשלשה פנים כלאי הכרם אסורין מדברי סופרים כלאי בהמה והרכבת האילן אסורין מדאורייתא וכלאי זרעים מותר לכתחילה.
<h2>דף לט:</h2>
מחשבה טובה הקב"ה מצרפה למעשה. מחשבה רעה אינה מצרפה, מלבד מחשבת ע"ז.
<h2>דף מ.</h2>
כל העושה מצוה אחת מטיבין לו ומאריכין ימיו ונוחל את הארץ.
ראה אדם שיצרו מתגבר עליו ילבש שחורי' ויתכסה שחורי' וילך למרחקי' ויעשה מה שלבו חפץ ואל יתחלל שם שמים בפרהסיא. פר"ח ח"ו שהתיר לעבור עביר' אלא מתוך לבישת שחורים והולך מרחוק ימנע עצמו מן העבירה.
<h2>דף מ:</h2>
כל שאינו לא במקרא לא במשנה ולא בדרך ארץ אינו מן היישוב ופסול לעדות. ת"ר האוכל בשוק הרי זה כלב וי"א פסול לעדות והלכה כי"א. ור"ת מפרש דמיירי באוכל פת ובירו' [מעשרות פ"ג ה"ב] משמ' דמיירי שחטף מאחרים ואוכל כן יש בפר"ח. כל המחזיק במקרא במשנה ובדרך ארץ עליו הכתוב אומר [קהלת ד'] החוט המשולש לא במהרה ינתק.
<h2>דף מא.</h2>
האיש מקדש בו ובשלוחו. האשה מתקדשת בה ובשלוחה. האיש מקדש בתו כשהיא נערה בו ובשלוחו. נערה אין קטנה לא דאסור לאדם לקדש בתו כשהיא קטנה עד שתגדיל ותאמר פלוני אני רוצה. וגם אסור לאדם לקדש אשה עד שיראנה שמא יראה בה דבר מגונה. ומצוה בו ובה יותר מבשלוחו כי הא דרב ספרא מחריך רישא רבה מלח שיבוטא.
<h2>דף מא:</h2>
מניין ששלוחו של אדם כמותו שנאמר [שמות י"ב] ושחטו אותו כל קהל עדת ישראל בין הערבים. ולדבר עבירה לא אמרינן שלוחו של אדם כמותו דברי הרב ודברי התלמיד דברי מי שומעין.
<h2>דף מב.</h2>
יתומים שבאו לחלוק בנכסי אביהן בית דין מעמידין להן אפוטרופוס.
<h2>דף מב:</h2>
האחין שחלקו לקוחות הן פחות משתות נקנה מקח. יותר משתות בטל מקח. שתות קנה ומחזיר אונאה. ולא אמרן אלא היכא דלא שויא שליח אבל שויא שליח אפי' פחות משתות לא נקנה מקח דאמר ליה לתקוני שדרתיך ולא לעוותי. עיין פרק אלמנה [כתובות ק' ע"א]. יש מפרשים שהיה גלוי ללוקח ולמוכר שהיה שליח בשעת המכירה אבל היו סבורין שקנאה לעצמו פחות משתו' המקח קיים והשליח שעוות יפסיד. וריב"א פירש אפי' לא ידע אדם ואחר כך נתברר בעדים שהוא שליח המקח בטל. (אפילו) [אבל] אי לא נתברר המקח קיים והשליח ישלם כדאמרינן פרק גט פשוט [קס"ט ע"ב] גבי ההוא דאמר זיל זבין באחריות והא דאמרי' שתות קנה ומחזיר אונאה לא אמרן אלא דלא אמר נפלוג בשומא דבית דין אבל אמר ניפלוג בשומא דב"ד לא (כל) [כן] גרסת ר"ח ור"ת ויש גירסות איפכא.
ולא אמרן אלא במטלטלי אבל במקרקעי אין אונאה לקרקע. פר"י עד פלגא.
ובמקרקעי נמי ל"א אלא דפלגי בשומא אבל פלגי במשחתא לא דאמר מר כל דבר שבמדה ובמשקל ומניין אפילו פחות מכדי אונאה חוזר. מכאן מוכיח ר"י דרבא איירי אפילו בקרקע עיין פרק בית כור [ק"ד ע"א].
<h2>דף מג.</h2>
איתמר רב אמר אין שליח נעשה עד. רבי שילא אמר שליח נעשה עד. והילכתא שליח נעשה עד. אמר לשנים צאו וקדשו לי אשה הן הן שלוחיו הן הן עדיו וכן בגירושין [ע"ב] וכן בדיני ממונות. כגון דאמר לשנים תנו מנה לפלוני שאני חייב לו והם אומרים נתננו והוא אומר לא נטלתי וה"מ מקמי דתקינו רבנן שבועת היסת אבל השתא דתקון אי אמר מהדרנא ללוה מחייבי שבועת היסת השתא דאמרי נתננו למלוה נוגעין בעדות הן והוי דין חנווני על פינקסו ומישתבע מלוה דלא פרעי ליה. פירש ר"י דמכאן משמע דאין הלכה כבן ננס [שבועות מ"ה ע"א] כתב רבינו שב"ט אם מינה שנים שלוחים לקדש לו את האשה והם אומרים קדשנוה והיא כופרת בדבר כיון דצריכין לישבע שבועת היסת לא הוי קידושין ודאי אלא ספק. ובירושלמי [ה"א] גרסינן הן הן שלוחיו הן הן עדיו. והני מילי שקידשה בשטר אבל בכסף נוגעין בעדותן הן. ויש להסתפק אפילו אם האשה מודה שקיבלה הקידושין [אי מהני עדותן] למיהוי קידושי ודאי.
<h2>דף מג:</h2>
האיש מקדש את בתו נערה. פרק התקבל [ס"ד ע"ב]. פי' הקונטרס דווקא נערה אבל קטנה אביה ולא היא אפילו הגיעה לפעוטות. אבל אין לה אב אמר רבא פרק התקבל [ס"ה ע"א] דמתגרשת בקידושיה. ושוב הגיה בקונטריס הוא הדין קטנה. אבל הריב"ם דקדק מהא דתניא [לקמן מ"ד ע"ב] קטנה שאמרה התקבלי גיטי אינו גט עד שיגיע לידה הא נערה הרי זה גט ומשני כשאין לה אב אבל מעיקר' סלקא דעתא ביש לה אב ואפי' הכי משיגיע גט לידה מגורשת עיין פרק התקבל [ס"ד ע"ב]. והיכא שהיא נשואה שיצתה מרשות אב יכולה לקבל גיטה כשהיא קטנה.
כל שאינה יכולה לשמור גיטה אינה יכולה להתגרש. פירש הקונטרס ואפילו על ידי אביה ורבינו תם פירש דעל ידי אביה מתגרשת אם אינה נשואה וכן הורה הלכה למעשה עיין פרק חרש [קי"ג ע"ב] ופרק התקבל [ס"ד ע"ב].
רבי יוחנן אמר מחלוקת דרבי יהודה וחכמים פרק התקבל בגירושין אבל בקידושין דברי הכל אביה ולא היא פסק רב אלפס דהלכה כרבי יוחנן.
<h2>דף מד:</h2>
נערה מהו שתעשה שליח לקבל גיטה מיד בעלה. ומסיק כשיש לה אב אינה עושה שליח והכל מיירי בארוסה דאילו נשואה יצתה מרשות אב.
קטנה שנתקדשה שלא לדעת אביה אמר שמואל צריכה גט וצריכה מיאון. צריכה גט שמא נתרצה האב ומיאון שמא לא נתרצה האב ויאמרו אין קידושין תופסין באחותה. אמר רב נחמן והוא ששדכו. פירש ר"י הוא הדין נערה אלא נקט קטנה עבור מיאון וכן פסק רב אלפס.
<h2>דף מה.</h2>
הנהו בי תרי דהוו שתו חמרא שקל חד מנייהו [כסא דחמרא] יהיב ליה לחבריה אמר ליה מקדשא ברתך לברי אמר רבינא אפילו למאן דאמר חוששין שמא נתרצה האב שמא נתרצה הבן לא אמרינן. [ע"ב] אמרו ליה רבנן דילמא שליח שויא, לא חציף איניש לשויא אביו שליח. ודילמא רצויי מרצי קמיה ושתיק אמר ליה רבא בר שימי בפירוש אמר מר לא סבר לה להא דרב ושמואל. פסק רב אלפס מדאשכחנא דרבינא בתראה לא סבר לה דרב ושמואל שמע מינה לא חיישינן שמא נתרצה האב. והיכא דקדשה קטנה או נערה נפשה בלא דעת אביה לא הוו קידושיה קידושין. ואיכא מאן דחש להא דרב ושמואל.
<h2>דף מה:</h2>
וכתב רבינו אבי"ה הנה פסק רב אלפס דלא הוו קידושין אפי' אם נתרצה האב אחרי כן. ונראה לרבינו אבי"ה היכא דשמעינן דנתרצה האב לא פליג רבינא. מעשה שאירע בקטנה שהלך אביה למדינת הים וקידשה אמה ואחיה וכשבא האב שתק ארבע ימים ושוב הפגין האב ואמר אין לי חפץ בקידושין והוציאה מבית [אבי] המקדש ואחר זמן קדש הבחור אחרת. שוב אמר אביה קידושי בתי הוו קידושין דשתקתי ארבע ימים ונתרצתי ולא אמרתי אלא להוציא מהן ממון ופסקו רבינו אליקים וחתנו רבינו אב"ן שאם היו הקידושין בעין כשבא האב ושתק חלו הקידושין מיד כששתק האב אבל אם נתעכלו הקידושין כשבא אביה או נאבדו לא חיילי קידושין ויכולה למאן ונשלחו הדברים לצרפת לרבינו מאיר ולרשב"ם בנו והודו לדבריהם דהילכתא כעולא דפליג ארב ושמואל לא שנא שידכו לא שנא לא שידכו ואינו נאמן לומר נתרצתי אם לא יביא עדים שנתרצה קודם שהוציא מביתו ודווקא שישנן בעין הקידושין (במרדכי דף תר"ס מאריך בראיות). מעשה באחד שקבל קידושי(ן) (מ)בתו כשהיא קטנה ובעודה קטנה נפטר האב והבת הייתה יחידה וראויה לירש נכסי' מרובים ותבע הארוס לכונסה ורבי' אפרים מיחה בו דלא דמי לנשואי יתומה קטנה [דההיא תקנתא] דרבנן היא אבל הכא כיון דקידושין דבר תורה בעינן חופה נמי לדעת אביה. ורבינו תם השיב דלא נחלקו פרק האיש מקדש אלא שלא יבא אביה וימחה ובתוך י"ב חודש אבל הכא לא יבא וימחה לעולם. ובפר' אף על פי [נ"ז ע"ב] אמרינן אי ניחא ליה לאביה מאי נפק' מינה דילמא ממרדת ונפלה עלי אבל באחין ליכא למימר הכי ופשיטא דא[י]נן יכולין לעכב.
אמר רבא אמר רב נחמן אומר אדם לבתו קטנה צאי וקבלי קידושיך מדרבי יוסי ברבי יהודה. וכן פסק במיימוני אבל רא"ם פסק דקיימא לן כרבנן דפליגי אדרבי יוסי בר רבי יהודה והילכך צריך האב לקבל עצמו קידושין בתו קטנה. ורבינו ברוך כתב בספר החכמה לעיל [מ"ד ע"ב] אמרינן שמא נתרצה האב אבל היכא דודאי נתרצה ליכא מאן דפליג כל שכן דאמר לה לקבל הקידושין ומנהג הוא להושיב בתו קטנה בחיקו להוציא נפשיה מפלוגתא.
נתקדשה לדעת אביה והלך אביה למדינת הים ונישאת כל זמן שאינה בוגרת אם מתה אינה יורשה. פירש רבינו תם דהלכה כרב דאמר אוכלת בתרומה עד שיבא אביה וימחה אף על גב דחש לה רב להא דרב אסי כדאשכחן פרק קמא דמגילה [ה' ע"א] אמר רב מגילה בזמנה ביחיד שלא בזמנה בעשרה רב אסי אמר לעולם בעשרה וחש לה לדרב אסי ואפילו הכי הלכה כרב דהא רבי יוחנן קאי כוותיה פרק הקורא את המגילה [י"ט ע"ב]. ומיהו רב עמרם פוסק התם הלכה כרב אסי עיין פרק קמא דמגילה וכן רגיל רבינו תם לפסוק כרב במקום תלמיד בכל אמוראים ראשונים. עד אביי ורבא. משם ואילך הילכתא כבתראי.
מעשה היה באחד שהלך למדינת הים והלכו אשתו ובניו וקדשו את בתו והיה רבינו מנחם אוסרו למקדש שמא קידשה אביה לאחר. והשיב רבינו תם לדבריך אם מת האב אסורה לעולם הא קיימא לן בגיטין [י"ב ע"ב] עבד כהן שברח אוכל בתרומה ולא אמרינן שמא מכר אותו לישראל ולעיל בפרק קמא [י"ב ע"ב] אמרינן גבי יהודית דביתהו דרבי חייא אמרה לי אם קבל בך אביך קידושין כדזוטרת ולא האמינו רבי חייא אף על פי שלפעמים הלך אביה למרחוק.
<h2>דף מו.</h2>
המקדש במלוה ופרוטה דעתא אפרוטה ומקודשת.
<h2>דף מו:</h2>
המפריש חלתו קמח אינה חלה והוא גזל ביד כהן.
<h2>דף מז:</h2>
ומה (שאמר ליה) [שאלה] דהדרא בעינא חייב באונסין. פר"י משעת שאלה נתחייב באונסין.
ואי בעית אימא דכולא עלמא לית להו דרבי, והכא כדרב פפא קמיפלגי דאמר האי מאן דמזבין שטרא לחבריה צריך למימר ליה קנהו וכל שיעבוד דביה. פר"י מכאן יש לדקדק דאין אותיות נקנות במסירה (ולהכי גרסינן (בפרק המוכר את הספינה) אמר אמימר אותיות נקנות במסירה) [וכן ר"ת וה"ג ור"ח פ' המוכר את הספינה (ע"ז ע"א) אמר אמימר אין אותיות נקנות במסירה ול"ג אמר אמימר אותיות נקנות במסירה].
<h2>דף מח.</h2>
מלוה על פה במאי פליגי במעמד שלשתן. פר"י מכאן משמע במתנה במעמד שלשתן שאינו יכול למחול ומעמד שלשתן מועיל אפילו בעל כרחו של נפקד עיין פרק קמא דגיטין [י"ג ע"ב].
<h2>דף מח:</h2>
ואי בעית אימא דכולא עלמא ישנו לשכירות מתחילה ועד סוף. פר"י יש לדקדק מפרק קמא דעבודה זרה [י"ט ע"ב] גבי הגיע לכיפה שמעמידין בה עבודה זרה אסור לבנותה ומסיק משום דישנה לשכירו' מתחילה ועד סוף לא פליג שום אמורא עליה שמע מינה דהכי הילכתא ומכל מקום שכירות אינה משתלמת אלא לבסוף.
התקדשי לי בכוס של יין ונמצא של דבש או איפכא בדינר של כסף ונמצא של זהב או איפכא ע"מ שאני עשיר ונמצא עני או איפכא אינה מקודשת. רבי שמעון אומר אם הטעה לשבח הרי זו מקודשת. [מ"ט ע"ב] על מנת שאני כהן ונמצא לוי וכו' על מנת שיש לי בנים ואין לו או איפכא על כולן אף על פי שאמרה היה בלבי להתקדש לו אף על פי כן אינה מקודשת וכן היא שהטעתו. [ע"א] מחלוקת לשבח ממון אבל לשבח יוחסין ד"ה אינה מקודשת, דאמר מסאנא דרב מכרעי לא בעינא. וקיימא לן כתנא קמא דאפילו הטעה לשבח ממון אינה מקודשת.
<h2>דף מט.</h2>
רבי חנינא בן גמליאל אמר מקושר שכתב עדיו מתוכו כשר מפני שיכול לעשות פשוט. מכאן משמע שגט מאוחר כשר.
<h2>דף מט:</h2>
על מנת שאני קורא על מנת שאני שונה [על מנת שאני תלמיד] על מנת שאני חכם על מנת שאני גבור על מנת שאני עשיר. בגמרא על מנת שאני צדיק אפילו רשע גמור מקודשת שמא הרהר בתשובה בלבו על מנת שאני רשע אפי' הוא צדיק גמור מקודשת שמא הרהר ע"א שנאמר [יחזקאל י"ד] למען תפוש בית ישראל בלבם.
ההוא גבר' דזבין לנכסיה אדעתא למיסק לארץ ישראל ובעידנא דזבין לא אמר כלום. אמר רב דברים שבלב אינם דברים. ואינן מבטלים דברי פיו אמנם בדבר שדרך העולם לדבר בסתם ואין חוששים לפרש הוי סתמא כאלו פירש ומשום הכי הכא לא בטיל משום דלמיסק לארץ ישראל דרך העולם לפרש. אבל בההיא עובדא דסליק ולא איתדר ליה אף על פי שלא הזכיר נתבטל המקח. והא דתנן במסכת תרומה [פ"ג מ"ח] המתכוון לומר תרומה ואומר מעשר או איפכא לא אמר כלום. התם היה הדבר שיצא מפיו טעות עיין פרק (בתרא) [ב'] דנדרים [כ"ח ע"א] ובמסכת כתובות פרק [אלמנה ניזונית, צ"ז ע"א]. ובגיטין פרק מי שאחזו [ע"ה ע"א].
<h2>דף נ.</h2>
ההוא דזבין ליה לנכסיה אדעתא למיסק לארץ ישראל סליק ולא איתדר. אמר רבא כל דסליק אדעתא למיתדר. איכא דאמרי אדעתא למיסק והא סליק. ההוא דזבין לנכסיה אדעתא למיסק לארץ ישראל לבסוף לא סליק אמר רב אסי אי בעי סליק ואיכא דאמרי אי בעי לא סליק איכא בינייהו דאיתליד אונסא באורחא. (בתוספות דף נ' מקשה מהא דרב דלעיל ומתרץ).
גרסינן בנזיר [י"ב ע"א] האומר לשלוחו צא וקדש לי אשה היכא דאיהו לא מצי לקדושי לא מצי שוי שליח מכל מקום אשה שאמרה לחברתה ללוש קמח להפריש חלה אף על פי (כשעשה צוי) [שבשעת ציווי] היה קמח ולא מצי לאפרושי חלה אפילו הכי מועיל משום שליח כיון שביד בעלת (האשה) [העיסה] ללוש ולהפריש עיין סוף פרק.
המקדש שתי(ם) [נשים] בפרוטה או אחת בפחות משוה פרוטה אף על פי ששלח סבלונות לאחר מכאן אינה מקודשת שמחמת קידושין שילח. וכן קטן שקידש ושלח סבלונות.
<h2>דף נ:</h2>
איתמר אמר רב הונא חוששין לסבלונות. וכן אמר רבא. פירש היכא דלא ידעי אי קדיש אי לא קדיש ומסקנא באתרא דמקדשי והדר מסבלי חיישינן מסבלי והדר מקדשי לא חיישינן ואפילו מיעוטא מקדשי והדר מסבלי ורובא מסבלי והדר מקדשי לא חיישינן מהו דתימא ניחוש למיעוטא קמשמע לן. יש גירסות חלוקות כאן פירש בקונטרס ששידך אשה ונתרצית וקדם ושלח לה סבלונות בעדים חוששין שמא קידושין הן אבל אם לא שידך לא חוששין לקידושין ויש מפרשים שאמר שקידשה בפני פלוני ופלוני והלכו למדינת הים והיא כופרת יש גירסא מיעוטא מקדשי והדר מסבלי ורובא מסבלי והדר מקדשי מהו דתימה לא ניחוש למיעוטא קא משמע לן. ואזלינן לחומרא. והרמז"ל כתב להחמיר דלא ידענו מנהג מקומות עתה אם מקדשי והדר מסבלי אם מסבלי והדר מקדשי ולגירסת רבינו חננאל חוששין אפילו למיעוטא. והיכא שאין עדים בסבלונות אלא הם עצמם מודים נראה דאין לחוש כל כך דאפילו המקדש בעד אחד אין חוששין לקידושיו ואפילו שניהם מודים כל שכן הכא דאין לחוש שמא קידש כבר וצריך עיון.
המקדש אשה ובתה או אשה ואחותה אינה מקודשת. מעשה בה' נשים וכו'.
<h2>דף נא.</h2>
איתמר קידושין שאינם מסורים לביאה אביי אמר הוי קידושין ורבא אמר לא הוי קידושין. [נ"ב ע"א] והילכתא כוותיה דאביי ביע"ל קג"ם. פירש רבינו תם אם שידך אדם אחת מבנותיו וקידש החתן סתמא ואמר לאביה בתך מקודש' ודאי המשודכת קידש ושארית ישראל לא יעשו עולה. וכתב הר"ם שמעשה היה בטריו"ש והצריכו גט לכל בנותיו הקטנות והנערות.
<h2>דף נב.</h2>
שמע מינה המקדש בפירות שביעית מקודשת. ושמע מינה אשה נעשית שליח לחבירתה ואפילו במקום שנעשית צרתה, ושמע מינה קידשה בגזל אינה מקודשת ואפילו גזל שלה. ובדלא שדי' כדפירש לעיל פרק קמא [י"ג ע"א].
<h2>דף נב:</h2>
ההוא גברא דקדש במוזא דשכמי דשותפות וכו'. ההוא דקדיש בפירמיזא דשיכרא וכו'.
<h2>דף נו:</h2>
המקדש בערלה וכלאי הכרם וכו' אינה מקודשת ואם מכרן וקידש בדמיהם מקודשת.
<h2>דף נח:</h2>
נמצא בתשובת הרמז"ל שמעו העדים הרי את מקודשת לי ולא ראו נתינת הקידושין אינה מקודשת ואפילו שניהם מודים פעם אחת אמר השליח הרי את מקודשת לי ופסק דנאמנת לומר לא נתרציתי להתקדש לשליח עיין ריש פרק האומר לקמן [נ"ח ע"ב].
האומר לחבירו צא וקדש לי אשה פלו' והלך וקידשה לעצמו מקודשת לשני אלא שנהג בו מנהג רמאות. כתב רבינו ברוך כגון שלא קידשה בקידושי המשלח דאי בקידושי המשלח הוי גזל דאחרים ואינה מקודשת, ומיירי דאמר השליח לאשה פלוני שלחני לקדשך ובתוך כך אמר לה הרי את מקודשת לי. ומעשה בא לפני הרמז"ל מרוב שגעון הבחורים, אמר השליח הרי את מקודשת לי והצריך הרמז"ל גט דדברים שבלב אינם דברים לחומרא ולא מהימן לומר טעיתי כדאמרינן גבי ההוא גינאי פרק קמא דגיטין [י"ד ע"א]. סוף נמצא בתשובתו היכא שנשבע השליח שהיה סבור שאמר לראובן דאין צריכא גט דהקדש טעות אינו הקדש וכן המתכוין לומר תרומה ואמר מעשר לא אמר כלום ועוד שהרי היא לא נתרצית להתקדש לשליח ומה ששתקה לא הבינה לשונו.
מה שעשה עשוי אלא שנהג בה מנהג רמאות. וכן בקניין קרקע אם קנה השליח במעותיו ואם קנה בסתם זכה בהם המשלח כדמוכח שילהי פרק איזהו נשך ואם קנה במעות של משלח אף על פי שפירש אני קונה לעצמי וזקפו על עצמו בהלואה קנה המשלח כן פסק מיימוני.
<h2>דף נט.</h2>
רב גידל הוה מהפך בארעא זבוני, אזל רבי אבא זבנה אמר ליה עני מהפך מחררה ובא אחר ונטלה מאי, אמר ליה נקרא רשע א"ל מאי טעמא עבד הכי אמר ליה לא ידענא, אמר ליה השתא נמי ניזבניה אמר ליה ארעא קמית' הוה ולא מסמנא מילת' והמוכר מקחו הראשון אינו רואה סימן ברכה אי בעית נישקלי בחנם ולא רצה רב גידל לא מר נחית בה ולא מר נחית בה. פירש בקונטרס מהפך בחררה של הפקר ולרבינו תם אין נר' דהא תנן במס' פיאה [פ"ד מ"ג] לקט מקצת פיאה וזרק טליתו על השאר או נפל לו עליה מעבירין אותו הימנו ומייתי לה פרק שנים אוחזין [י' ע"א]. אלא מיירי הכא שקנו אותו בשוויו ומוצא לקנות במקום אחר כזה.
האומר לאשה הרי את מקודשת לי לאחר שלשים יום ובא אחר וקדשה תוך שלשים יום מקודשת לשני. לא בא אחר וקדשה רב ושמואל דאמרי תרוייהו מקודשת, ואף על פי שנתעכל המעות אף על גב דלא אמר מעכשיו. ובפרק האשה [כתובות פ"ב ע"א] דאמר משוך פרה זו ותקנה לאחר שלשים יום קנה והתם בעי מעכשיו. התם בקניין משיכה דלאחר שלשים יום אין בו ממש והכא בקניין כסף עיין פרק האשה שנפלו לה נכסים [שם] וביבמות פרק האשה רבה [צ"ג ע"א]. מעשה שהשכירה אשה בית מראובן לדור בו מפסח שנה והוא הכניסה מיד לאחר פורים ולא בתורת חזקה והוא חזר בו קודם הפסח ופסקו דיכול לחזור בו כדאמרינן פרק האשה שנפלו [שם] האומר לחבירו משוך פרה זו ולא תקנה לך אלא לאחר שלשים יום לא קנה היכא דלא אמר מעכשיו.
לא בא אחר לקדש וחזרה בו רבי יוחנן אמר חוזרת וריש לקיש אומר אינה חוזרת והילכתא כרבי יוחנן. [ע"ב] רב זביד מתני אהא וכן היא שמינתה שלוחה לקדשה. והלכה היא וקדשה לעצמה אם שלה קדמו קדושיה קידושין ואם של שלוחה קדמו אין קדושיה קידושין חזרה בה רבי יוחנן אומר חוזרת ריש לקיש אמר אינה חוזרת. פרק השולח [ל"ב ע"ב] נהי דביטלה מתורת שליחות מתורת גט לא ביטלה משמע דאם בטל הגט בפירוש מודה רב נחמן דבטל. ריש השולח גיטא גופיה מי קבטיל משמע דחוזר ומגרש בו אף לאחר ביטול עיין פרק השולח. ובספר התרומה.
<h2>דף נט:</h2>
האומר לאשה הרי את מקודשת לי מעכשיו עד לאחר שלשים יום ובא אחד וקדשה תוך שלשים יום מקודשת ואינה מקודשת. רב אמר לא פקעי קידושי שני וצריכא גט שמואל אמר פקעי קידושי שני וקיימא לן כרב.
<h2>דף ס.</h2>
הרי את מקודשת על מנת שאתן מאתים זוז הרי היא מקודשת ויתן. על מנת שאתן לך תוך שלשים יום נתן תוך שלשים יום מקודשת ואם לאו אינה מקודשת. איתמר רב הונא אמר והוא יתן, רב יהודה אמר לכשיתן. איכא בינייהו שפשטה ידה וקיבלה קידושין מאחר. הילכתא כרב הונא דכל האומר על מנת כאומר מעכשיו דמי והיכא דנתאכלו המעות או היכא שנקרע הגט ונאבד עיין בגיטין [ע"ד ע"א] בסימן ק"ל. על מנת שאראך מאתים זוז הרי זו מקודשת ויראנה משלו. אבל הראה על השלחן אינה מקודשת.
<h2>דף סא.</h2>
רבי מאיר אומר כל תנאי שאינו כתנאי בני גד ובני ראובן אין תנאי. רבי חנינא בן גמליאל אומר צריך היה הדבר לכופלו. גרסינן בפרק קמא [י"ט ע"ב] האומר לאשה הרי את מקודשת לי על מנת שאין לך עלי שאר כסות ועונה עיין פרק הזהב [נ"א ע"א] פירש הקונטרס דבר שבממון סגי בעל מנת שלא כפל אפילו לרבי מאיר עיין פרק מי שאחזו [ע"ה ע"ב].
<h2>דף סב.</h2>
המקדש את האשה ואומר סובר הייתי שהיא כהנת והרי היא לוייה או איפכא מקודשת.
<h2>דף סג.</h2>
על מנת שאדבר עליך לשלטון ואעשה עמך כפועל הרי זו מקודשת, והוא שנתן לה פרוטה משלו.
על מנת שירצה אבא רצה האב מקודשת לא רצה האב אינה מקודשת. מת האב הרי זו מקודשת. מת הבן מלמדין את האב שיאמר איני רוצה.
<h2>דף סג:</h2>
קידשתי את בתי ואיני יודע למי ובא אחר ואמר אני קדשתיה נאמן. זה אומר אני קדשתיה וזה אומר אני קדשתיה שניהם כותבין גט ואם רצו אחד נותן גט ואחד כונס. האשה שאמרה נתקדשתי ואיני יודע[ת] למי ובא אחד ואמר אני קדשתיה אינו נאמן מפני (שהוא) [שהיא] מחפה (עליה) [עליו].
<h2>דף סד.</h2>
בני זה בן י"ג שנה ויום אחד אינו נאמן. פר"י אם יש שערות ארוכות סמכינן ארובא אפילו למאן דחייש למיעוטא דלא שכיח כלל.
תנא בני זה בן י"ג ויום אחד נאמן לנדרים ולערכין ולהקדשות ואינו נאמן למכות ולעונשין.
<h2>דף סה.</h2>
האומר לאשה קדשתיך והיא אומרת לא קדשתני או איפכא. קדשתיך והיא אומרת לא קדשתני אלא בתי וכו', או איפכא וכו'.
<h2>דף סה:</h2>
ורבי מאיר היא דאמר מטלטלי לא משתעבדי לכתובה. אבל רבנן פליגי. פר"י ממטלטלי דמתנה גבי לרבי מאיר עיין פרק נושאין על האנוסה [צ"ט ע"א].
לא איברו סהדי אלא לשקרי. מכאן מדקדק רבינו (מם) [תם] דקניין מועיל שלא בפני עדים. וכן מוכח פרק הזהב [מ"ו ע"א] גבי היה עומד בגורן.
<h2>דף סו.</h2>
זינתה אשתו בעד אחד מסיק דאין דבר שבערוה פחות משנים. והני מילי בדיני אדם אבל לצאת ידי שמים אי מהימן ליה כבי תרי אסורה עליו כעובדא דההוא סמיא עיין פרק האשה רבה. מעשה באחד שאמר שזינתה אשתו יש רוצים לדמות להיא אומרת טמאה אני לך תביא ראייה לדבריה חיישי' שמא נתנה עיניה באחר והוא הדין לגבי בעל לפי גזיר' הגאונים שאינו יכול לישא אחרת ויש מחלקין בין אשה לאיש.
<h2>דף סו:</h2>
כל מקום שיש קידושין ואין עבירה הלך אחר הזכר. יש קידושין ויש עבירה הולך אחר הפגום. (וכן) [וכל] מי שאין עליו קידושין ויש קידושין על אחרים הולד ממזר. וכל שאין עליו קידושין לו ולאחרים הולך אחר האם.
<h2>דף סט.</h2>
ר' טרפון אומ' יכולים ממזרים ליטהר כיצד ממזר נושא שפחה והולד עבד שיחררו הבן בן חורין. רבי אליעזר אומר הרי זה עבד ממזר. והלכה כרבי טרפון ואפילו לכתחילה והיינו דאמר רבי יהושע הכסף מטהר את הממזרים.
עשרה יוחסין עלו מבבל לארץ ישראל כהני לויי ישראלים מותרים לבא זה בזה. לויי וישראלים חללי וגירי וחרורי מותרים לבא זה בזה. ממזר נתיני שתיקי ואסופי מותרים לבא זה בזה.
<h2>דף ע.</h2>
כל הנושא אשה שאינה הוגנת לו אליהו כופתו. פירש חייבי לאוין.
כל הפוסל פסול אמר שמואל ובמומו פוסל. [ע"א ע"ב] אמר רב שתיקותא היינו יחסותא כי מנצו בי תרי מאן דקדים ושתיק מיחס טפי.
כיון שנתמנה אדם פרנס על הצבור אסו' לעשות מלאכה בפני שלשה. אין משתמשין באשה בין גדולה בין קטנה. אין שואלין בשלום אשה כלל. פר"י אפילו על ידי בעלה אין שולחין לה דברי שלומים והא דאמרינן פרק הפועלים [פ"ז ע"א] על ידי בעלה שרי היינו לשאול אחרי ניהוגיה וענייניה כמו [בראשית י"ח] איה שרה אשתך.
<h2>דף עב:</h2>
תנו רבנן ממזרי ונתיני טהורים לעתיד לבא דברי רבי יוסי רבי יהודה אוסר.
הלכה כרבי יוסי דממזרים כשרים לעתיד לבא. ואין להקשות הילכתא למשיחא, דנפקא מינה אף בזמן הזה לחזר אחר טהרה. ופרק קמא דיומא [י"ג ע"א] דפסיק כרבי יוסי דאמר ראשון חוזר לעבודתו נפקא מינה גם בזמן הזה בנשיא ופרנס שיש לו חק כגון גלילה וכיוצא בזה ונעשה לו אונס כגון שנתמעטו נכסיו ואין ספק בידו לפרוע מצותו ואחר כך נתעשר חוזר לעבודתו.
תנו רבנן גר נושא ממזרת אחד גר ואחד משוחרר וחלל מותר בכוהנת [ע"ג ע"א] והילכתא גר מותר בכוהנת ובממזרת לא הוזהרו כשרות להנשא לפסולים.
<h2>דף עג:</h2>
כל זמן שהוא בשוק אביו ואמו נאמנים עליו ובשני רעבון אף על פי שנאסף מן השוק נאמנים עליו נאמנת חיה לומר זה כהן זה לוי זה נתין זה ממזר כל זמן שלא נקרא עליו ערער. [ע"ד ע"א] שלשה נאמנים על הבכור אילו הן חיה אביו ואמו, חיה לאלתר אמו כל שבעה ואביו לעולם. שמעתי פוסקים מכאן שמאמינים לאדם דבר שהוא עסוק בו ולא (אחד) [אחר] כי ההיא דחיה נאמנת נפקא מינה לחרופים ועניינים הנעשים בבית הכנסת של הנשים דסומכים אנשים להעיד.
נאמן בעל מקח לומר לזה מכרתי ולזה לא מכרתי כל זמן שמקחו בידו. [ע"ד ע"א] נאמן דיין לומר לזה זכיתי ולזה חייבתי כל זמן שבעלי דינין עומדין לפניו. שודא דדייני פירש הקונטרס שרואה הדיין למי סברא יותר. ורבינו תם פירש מה שירצה יעשה כדמשמע סוף פרק קמא דגיטין [י"ד ע"ב] מה שירצה השליש(י) יעשה. פירש רבינו תם במקח מאמינים בעד אחד וכיון דעד אחד נאמן לחייב שבועה כל שכן שעד אחד יפטור מן השבועה לאותו שהוא מסייע.
<h2>דף עד.</h2>
כשם שנאמן לומר זה בני בכור כך נאמן לומר בן גרושה בן חלוצה ר"ת פסק הלכה כרבי יהודה דוקא בבכורה. ור"י פוסק דהילכתא כוותיה דרבי יהודה בכל מילי כדמשמ' פרק החולץ [מ"ז ע"א] דאמרינן נאמן אתה לפסול עצמך, ואי אתה נאמן לפסול בניך. ואמר רב נחמן לדבריך כותי אתה ואין עדות לכותים. משמע הא ישראל נאמן וכן מצא ר"י בשאלתות דרב אחאי.
פסק רב אלפס הא דאדם נאמן על בנו לפוסלו הני מילי על בנו קטן שאין לו בנים אבל גדול שיש לו בנים אינו נאמן.
אבא שאול היה קורא לשתוקי בדוקי. פירש בודקין את אמו אי אמרה לכשר נבעלתי נאמנת והלכה כאבא שאול.
כל האסורים לבא בקהל מותרים לבא זה בזה. רבי יהודה אוסר, רבי אליעזר אומר ודאי בודאי מותרי', ודאי בספק וספיקא בודאי וספיקא בספיקא אסור. והלכה כרבי אליעזר.
<h2>דף עז.</h2>
בת חלל זכר פסולה מן הכהונה לעולם. ישראל שנשא חללה בתו כשירה לכהונה. וחלל שנשא בת ישראל בתו פסולה. רבי יהודה אומר בת גר זכר כבת חלל זכר.
ראב"י אומר ישראל שנשא גיורת בתו [מותרת לכהונה גר שנשא בת ישראל בתו כשרה לכהונה אבל גר שנשא גיורת בתו] פסול[ה] לכהונה ואפילו עד עשרה דורות. רבי יוסי אומר אף גר שנשא גיורת בתו כשירה לכהונה והלכה כרבי יוסי. בא לימלך מורים לו כרבי אב"י נשא אין מוציאין כרבי יוסי.
תנו רבנן איזהו חללה כל שנולדה מפסולי כהונה. [ע"ב] ישראל שבא על אחותו זונה משוי לה או חללה משוי לה. אין חללה אלא מפסולי כהונה. כהן הבא על אחותו כו'.
<h2>דף עח:</h2>
פסק רב אלפס הא דאדם נאמן על בנו לפוסלו הני מילי על בנו קטן שאין לו בנים אבל גדול שיש לו בנים אינו נאמן.
כשם שנאמן לומר זה בני בכור כך נאמן לומר בן גרושה בן חלוצה ר"ת פסק הלכה כרבי יהודה דוקא בבכורה. ור"י פוסק דהילכתא כוותיה דרבי יהודה בכל מילי כדמשמ' פרק החולץ [מ"ז ע"א] דאמרינן נאמן אתה לפסול עצמך, ואי אתה נאמן לפסול בניך. ואמר רב נחמן לדבריך כותי אתה ואין עדות לכותים. משמע הא ישראל נאמן וכן מצא ר"י בשאלתות דרב אחאי.
בנכסים שנפלו כשהוא גוסס אם הגוסס יכול ליתן גט או ליתן מתנות עיין פרק מי שאחזו [ע' ע"ב] ובספר התרומה.
מי שנתן רשות לשלוחו לקדש את בתו. והלך הוא וקידשה וכו'. [ע"ט ע"א] איתמר קדשה אביה בדרך קדשה היא עצמה בפנינו בעיר ביומא דמישלם זמנא רב אמר היא בוגרת לפנינו. שמואל אמר חוששין לקידושי(ן) שניהם.
<h2>דף עט:</h2>
הוא אומר שכיב מרע הייתי והם אומרים בריא היה הוא מוציא מידם בלא ראייה והם אינם מוציאים אלא בראייה דברי רבי עקיבא. רבי נתן אמר אם שכיב מרע הוא עליהם להביא ראייה ואם בריא הוא עליו להביא ראייה. מכאן מביא ר"י ראייה דתפיסה מספק לא הוי תפיסה מדקאמר הוא מוציא מידם בלא ראייה.
<h2>דף פ.</h2>
מי שיצא הוא ואשתו למדינת הים וכו'. לא שנו אלא בקדשי הגבול אבל ליוחסין לא. מלקין וסוקלין ושורפין על החזקות. הוחזקה נידה בשכנות בעלה לוקה משום נידה.
<h2>דף פ:</h2>
לא יתייחד איש עם ב' נשים. ואפילו עם הפנוייה גזרו בית דין של בית דוד. ויחוד דכותית גזרו בית שמאי ובית הלל.
מתיחד אדם עם אמו ועם בתו וישן עמהן בקרוב בשר. הגדילו זה ישן בכסותו וזה ישן בכסותו. וזה וזה עד שיהא שדים נכונו ושערך צמח.
אבל אשה מתייחד[ת] עם שני אנשים ל"ש אלא בכשרים אבל בפרוצים אפי' בעשרה נמי לא עיין בפר"ק.
<h2>דף פא.</h2>
מלקין על הייחוד ואין אוסרין על היחוד, והני מילי ביחוד דפנויה מלקין אבל באשת איש אתה מוציא לעז על בניה. בעלה בעיר אין חוששין משום יחוד. פתח פתוח אין חוששין משום יחוד. אנשים בפנים ונשים מבחוץ או איפכא חוששין משום יחוד.
סגפא דשתא ריגלא, מכאן נהגו להתענות אחר סוכות ופסח.
<h2>דף פא:</h2>
מתייחד אדם עם אחותו ודר עם בתו ועם אמו. כי אמריתה לקמיה דשמואל אמר לי אסור להתייחד עם כל עריות שבתורה ואפילו עם בהמה. מתייחד עם ב' יבמות ועם צרות ועם אשה (ויבמתו) [וחמותה] ועם אשה ובת בעלה.
רב ענן בר אבא [נ"א רב חנן בר רב] איקלע בי רב חתני' שקל לבת ברתיה אותבי' כנפיה א"ל לא סבר מר היא מקודשת אמר ליה עברת אדרב דאמר אסור לאדם לקדש בתו כשהיא קטנה. אמר ליה מר נמי עבר אדשמואל דאמר אין משתמשין באשה כלל בין גדולה בין בקטנה אמר ליה אנא כאידך דשמואל סבירא לי דאמר הכל לשם שמים מותר פר"י אהא סמכינן להשתמש בנשים והכל לשם שמים.
<h2>דף פב.</h2>
לא ילמוד רווק תינוקות משום אמם דינוקי ולא תלמד אשה תינוקות משום אבות דינוקי. רבי יהודה אומר לא ירעה רווק בהמה אמרו לו לרבי יהודה לא נחשדו ישראל על הזכור ועל הבהמה.
כל שעסקו עם הנשים. כמו רוכל שמוכר להם בשמים לא יתייחד עמהם פירש בקונטרס אפילו עם נשים הרבה לפי פירושו משמע (דאחד) [דוקא] עם ב' אסור. אבל עם הרבה מותר ואין נראה לר"י והכא הכי פירושו לא יתייחד אפילו אשתו עמו הא אחר ואשתו עמו מותר להתייחד עם נשים דאשתו משמרתו.
רבי נהוראי אמר מניח אני כל אומניות שבעולם ומלמד את בני תורה.
